<h1>חדושי בן הרמב"ן — ביצה</h1>
<h2>דף כה.</h2>
[ביצה ל' ע"א] תיכסייה בנכתימא זימנין דנפיל ואתי לאיתויי. כלומר וכיון שכן לא הועיל לו כלום השינוי וכיון שאינו מועיל לו אין משנין. וכן נפרש זימנין דמפסיק ואתי לאיתויי. וכן הנכון. זימנין דמיטמיש ואתי לידי סחיטה. ליכא לאקשויי לעיל כי קאמ' ליפרוס סודרא עליה וכו' אמאי לא קאמר שאותו השינוי אינו מועיל לו כלום משום דילמא אתי לידי סחיטה כדהכא, דאיפשר דלעיל מיירי במשוי שאין בו סחיטה כגון פירות, הילכך לא קשו אהדדי. ולפי זה אינה ראיה לרב רבי' יעקב ז"ל שכתב בשבת פ' שמונה שרצים [קי"א ע"א] גבי מסוכריא דנזייתא וכו' דליכא סחיטה ביין ובשמן ומשום זה לא היה יכול לומר לעיל משום סחיטה דההיא מיירי בכדי יין ושמן אבל הכא מיירי בכדי מים הוי משום סחיטה, ולפי מה שכתבנו אינה ראיה וכו'.
<h2>דף כז.</h2>
[ביצה ח' ע"ב] אמר רבא שחט צפור מעי"ט אין מכסין את דמו בי"ט גלגל עיסה מעי"ט מפריש ממנה חלה בי"ט. כתב הרב בעל המאור ז"ל דב(ת)חלת חוצה לארץ בלחוד קאי, וה"ק דהשוחט צפור מבעי"ט כיון שיכול היה לכסותו מעי"ט אין מכסין אותו בי"ט אבל גלגל עיסה מעי"ט מפריש ממנה חלה בי"ט משום טעמא (דגמרא) [דאמ'] שמואל דחלת חוצה [לארץ] אוכל והולך ואח"כ מפריש וכיון שהיה יכול לאוכלו אינו תיקון כשמפריש ומשו"ה מותר להפריש חלה בי"ט. ואבוה דשמואל פליג וקאמר דתיקון הוי ההפרשה ואסור להפריש חלה בי"ט. כך דעת הר"ז הלוי ז"ל בר' יצחק ז"ל. ומפני זאת הסברא הגיה על הרב הריא"ף ז"ל שכתב דהלכה כאבוה דשמואל מדאמרי' במכלתין פ' משילין [ל"ז ע"א] גבי אין מגביהין תרומה ומעשרות בי"ט דאמרי' אמר רב יוסף לא (עצרתו) [נצרכא] אלא ליתנם לכהן בו ביום והני מילי פירי דטבילי (האידנא אבל פירי דטבילי האי) מאתמול [אבל פירי דטבילי האידנא] כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה מפרישי' ויהבי' לכהן, דאלמא דדוקא עיסה דטבילה האידנא הוא דמפרישין הא טבילה מאתמול לא מפרישין. וכתב הרב בעל המאור ז"ל שזה אינו כלום דהא התם לא מיירי אלא בארץ ישראל אבל הכא בחלת חוצה לארץ איירי ואינן ראיה זו לזו. וסברא זו אינה נכונה כלל דהיאך איפשר לומר דבחוצה לארץ בלחוד קאי דא"כ מאי דנקט שחט צפור הוי בין בארץ בין בחוצה לארץ ולעולם קאמר ולפי זה גלגל בחוצה לארץ דוקא ודאי לא שייכי אהדדי כלל. ועוד דהיאך איפשר לא ס"ל לרבה מאי דאמר (רבו) [רבא] שאם קרא לה שם שאסורה לזרים דאע"ג דאמרינן דאוכל והולך ואח"כ מפריש מ"מ כיון שקריאת השם מהני למיסר לזרים הוה ליה כמקדיש או מגביה תרומות ומעשרות ואסור. (ואם) [ועוד] הוה ליה למיקם כתנאי דהא אמרי' במס' שבת פרק נוטל [קמ"ב ע"א] (חזי') דקאמ' ר' יהודה מעלין את התרומות באחד ומאה ור"ש (ב"ה) [ב"א] אומר דנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר, אלמא דלדבריו ר' יהודה קאי כרבה ואבוה דשמואל קאי כותיה דר"ש (ב"ה) [ב"א]. אלא ודאי דקריאת השם כ"ע דאסור ור' יהודה לא קא שרי התם אלא להעלות את המדומע אבל בקריאה אסור כמגביה תרומה ומעשרות. ועוד דא"כ שבלים שבגורן שהוא יכול לאכול ממנה עראי אמאי אינו מותר להגביה מעשר שהרי אינו תיקון כלל, ולפי פירושו קשיא. אלא ודאי הפי' הנכון כך הוא ובין בארץ ובין בחוצה לארץ וה"ק שחט צפור מערב יום טוב אין מכסין את דמו ביום טוב דכיון דה"ל למעבד מעי"ט ולא עבד אין להתיר אותו דמשום שמחת י"ט ליכא שהרי שחט אותו והכיסוי אינו מהנה לשמחת י"ט, גבל עיסה מעי"ט מפריש החלה מן העיסה ובין בארץ בין בחוצה לארץ. כך דעת רבה. אבל אבוה דשמואל אעפ"י שרוב העיסות שנילושו ביום טוב מ"מ זו שנילושה (י"ט) [מעי"ט] אין מפריש ממנה חלה בי"ט בין בחוצה לארץ כיון שהיה יכול להפריש מערב י"ט. ואמרי' דפליגא דשמואל אדאבוה דשמואל דאמר שמואל חלה בחוצה לארץ אוכל והולך ואח"כ מפריש, ורוצה לומר דמ"מ לחוצה לארץ פליג דאיהו אסר בין בארץ בין בחוצה לארץ והכא קא שרי' בחוצה לארץ בלבד, והשתא לא מקשי' אלא לחוצה לארץ. וקאמר רבא מי לא מודה שמואל שאם קרא לה שם שאסורה לזרים ור"ל דליכא להתיר האי איסורא משום שמחת י"ט, (ושמואל) [ורבה] התיר משום שמחת י"ט אעפ"י שהיא איסורא. כך הפי' הנכון והשתא אתי שפיר. אבל הריא"ף ז"ל דבין בארץ בין בחוצה לארץ קאמרי' וכן נכון. אבל מ"מ איכא דדחי לראיה דבפ' משילין שכתבנו ואמרו דהתם לא קאמר כגון עיסה לומר דעיסה אם לא הפריש חלה מאיתמול דהשתא [אין] מפרישין דלא כרבה, דהא ודאי לא קאמר, אלא דנקטי לה לדומיא בעלמא שאי אתה יכול למצוא שום דבר שיהא יכול לתקנה (ב"ש) [ביו"ט] אלא עיסה בלחוד דבפירי דטבלי מאתמול אינו יכול לתקנם ולהפריש תרומה ומעשרות אבל עיסה שנילושה איפשר דמפרישין ממנה חלה בי"ט. כך דחו אותה הראיה. ואין אמת דודאי מצינו שיכול לתקנו (ב"ח) [בחג] חוץ מחלה דהא חזי' שהתירו (מירוח) [ניפוח] על יד על יד וכיון דהוה משכח דומיא דפירי גופייהו לא היה צריך למנקט בחלה, [אלא] ודאי דעיסה לענין דינא נקט ודוקא כשנילושה בי"ט הוא דמפרישי' חלה אבל כשנלושה בערב י"ט אין מפרישין ממנה חלה בי"ט כאבוה דשמואל. אבל מ"מ הראיה אינה כלום דהאי לישנא דהני מילי פירות דטבילי האידנא וכו' אינו לשון הגמ' אלא לישנא דאמר רב יהודאי גאון הוא והסופרים העתיקוהו בספרים. ומ"מ הילכתא כאבוה דשמואל דהא (רבה) [רבא] דהוא בתרא קאי כותיה דקאמ' מי לא מודה וכו'. כך פי' אבא מרי נ"ר.
<h2>דף כח:</h2>
[ביצה כ"ז ע"א] ש"מ קנסא הוא דקא קניס ר' (שמעון) [מאיר] ש"מ. מכאן אמרו הראשונים שאין הלכה כר' מאיר משום דקנסא הוא דקנסיה ר' מאיר וקי"ל דהלכה כר' מאיר בגזירותיו ואין הלכה כר' מאיר בקנסיו וזה קנס הוא, ואע"ג דר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה קי"ל. ואין זה כלום דודאי האי גזירה היא דהא אמר דר' מאיר סבר גזרי' מומין שבגוף אטו מומין שבעין וכו' דאלמא דגזירה היא והלכה כמותו, ועוד שודאי רב נחמן בר יצחק שמדקדק ש"מ קנסא הוא דקא קניס (ר"ש) [ר"מ] וכו' ראיה הוא שמביא דר' מאיר סבר דגזרי' מומין שבגוף אטו בדוקין שבעין ולא אתא למיפלג, אלא ודאי הלכה כר' מאיר דגזירה היא דקא גזר והאי דקתני קנסא דלאפוקי דלאו (תנא) [דינא] הוא. וכן דעת בעל הלכות גדולות ז"ל וכן העיקר. פסק אבא מורי נ"ר בהלכות (נדרים) [בכורות] שלו.
<h2>דף נג.</h2>
[ביצה כ"ג ע"א] תריסר אלפי הוה מעשר ר' אלעזר בן עזריה מעדריה. יש שפירשו שרוצה לומר שמעשר מעשר בהמה תריסר אלפי. והקשו לזה הפי' שהרי ר' אלעזר בן עזריה אחר חורבן הוה שהרי תלמיד של ר' יוחנן בן זכאי שהיה אחר חורבן וקי"ל במס' (מנחות) [בכורות] [נ"ג ע"א] דבטלו מעשר בהמה מפני שבאין לידי תקלה וכו' כדאיתא התם. ואיפשר לתרץ דקודם שבטלו היה ר' אלעזר בן עזריה מעשר תליסר אלפי. ובתוספות פי' דמעשר שהיה נותן למלך היה מעשר תליסר אלפי.
<h2>דף נח:</h2>
[ביצה י"ג ע"ב] כך אף תרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה. הפי' הנכון כך הוא שמחשב בלבו (מכאן) [זה] אני מפריש למחר שאם יש חביות חביות של תרומה אומר בלבו זה אני נוטל בתרומה. ולא כמו שפי' ז"ל במקומות הרבה בתלמוד דמחשבה הוא שאומר מכאן אני נוטל למחר, שזו (ודאי) [אי] איפשר דלא אמרי' שיכול לומר מכאן אני נוטל למחר אלא למאן דאית ליה ברירה דאמרי' הוברר הדבר שאלו הם אותם שהוא רוצה הפרישם אבל למאן דלית ליה ברירה לא סגי האי טעמא. אלא הפי' הראשון הוא הנכון.
